ערב יום השואה 2013 - שקט ברחוב, ברקע תכנית בשחור לבן ובלב זיכרון... זיכרון של שתיקה רועמת, זיכרון מסבא וסבתא ניצולי שואה - מעט סיפרו והרבה נשאו עימם בלבם עד יומם האחרון.
המידע עבר וימשיך לעבור מדור לדור... הייתי במסע לפולין - לא נתפס ולא ייתפס לעולם. אומרים שטוב מראה עיניים - לא הפעם. גם מראה העיניים תעתע בנו.
כיום, המידע זמין, התקשורת ממלאת את תפקידה, טלפונים, מדיה - לו רק היה מתפרסם מעט מידע בזמנו... מי יודע? אולי ההיסטוריה הייתה שונה?
התמונה מדברת בעד עצמה, כל מי שיתבונן בה ירגיש מה היא משדרת. על מנת שהמידע יעבור לדור הבא - אעלה ברשומה זו את הסיפור שמסתתר מאחוריה.
סבי - חיים רוזן ז"ל , נולד בפולין וגדל במשפחה שומרת מצוות וקשת יום. כשפרצה המלחמה ברח בכאב רב מפולין בעוד שמשפחתו נשארה שם. לא עבר זמן רב עד ששמע כי הוריו ושבעת אחיו נספו והוא נותר יחיד ממשפחתו, הוא עבר תלאות רבות ביניהן שהה במחנה עבודה בסיביר. אחרי המלחמה הגיע לגרמניה ושם בדרך מקרה מצא מצלמה שהייתה שייכת לחייל גרמני. כשפיתח את התמונות הזדעזע לגלות את התמונה הזו בה רואים חיילים גרמניים בפולין מצטלמים בחיוך כשהם מתעללים ביהודים. את אחד מהם המצולם משמאל גילה סבי בזעזוע, זה היה אבא שלו! מה הסיכוי שדבר כזה בכלל יקרה? הוכחה למקריות הבלתי הגיונית שהצילה יהודים רבים בתקופת השואה.
לפני כמה שנים החליטה אימי לפרסם סיפור זה תחת מדור בעיתון העונה לשם רגע אחד בחיים, המידע חייב לעבור לדורות הבאים ואין כמו התמונות שמעבירות את המידע בדרכן.
אני רוצה לציין כי לאחר שהתמונה פורסמה באחד העיתונים אימי קיבלה תגובה ממשפחה שבבעלותה תמונה זהה והם זיהו את בן משפחתם המצולם בצידה הימני של התמונה. מקריות? אולי לא...
לזכור ולהזכיר כי אנחנו נצר לניצולי השואה, למשפחות שחרפו נפשם למען עתידנו ולמען עתיד ילדינו.
המידע עבר וימשיך לעבור מדור לדור... הייתי במסע לפולין - לא נתפס ולא ייתפס לעולם. אומרים שטוב מראה עיניים - לא הפעם. גם מראה העיניים תעתע בנו.
כיום, המידע זמין, התקשורת ממלאת את תפקידה, טלפונים, מדיה - לו רק היה מתפרסם מעט מידע בזמנו... מי יודע? אולי ההיסטוריה הייתה שונה?
התמונה מדברת בעד עצמה, כל מי שיתבונן בה ירגיש מה היא משדרת. על מנת שהמידע יעבור לדור הבא - אעלה ברשומה זו את הסיפור שמסתתר מאחוריה.
סבי - חיים רוזן ז"ל , נולד בפולין וגדל במשפחה שומרת מצוות וקשת יום. כשפרצה המלחמה ברח בכאב רב מפולין בעוד שמשפחתו נשארה שם. לא עבר זמן רב עד ששמע כי הוריו ושבעת אחיו נספו והוא נותר יחיד ממשפחתו, הוא עבר תלאות רבות ביניהן שהה במחנה עבודה בסיביר. אחרי המלחמה הגיע לגרמניה ושם בדרך מקרה מצא מצלמה שהייתה שייכת לחייל גרמני. כשפיתח את התמונות הזדעזע לגלות את התמונה הזו בה רואים חיילים גרמניים בפולין מצטלמים בחיוך כשהם מתעללים ביהודים. את אחד מהם המצולם משמאל גילה סבי בזעזוע, זה היה אבא שלו! מה הסיכוי שדבר כזה בכלל יקרה? הוכחה למקריות הבלתי הגיונית שהצילה יהודים רבים בתקופת השואה.
לפני כמה שנים החליטה אימי לפרסם סיפור זה תחת מדור בעיתון העונה לשם רגע אחד בחיים, המידע חייב לעבור לדורות הבאים ואין כמו התמונות שמעבירות את המידע בדרכן.
אני רוצה לציין כי לאחר שהתמונה פורסמה באחד העיתונים אימי קיבלה תגובה ממשפחה שבבעלותה תמונה זהה והם זיהו את בן משפחתם המצולם בצידה הימני של התמונה. מקריות? אולי לא...
לזכור ולהזכיר כי אנחנו נצר לניצולי השואה, למשפחות שחרפו נפשם למען עתידנו ולמען עתיד ילדינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה